בן אסתר ושלמה. נולד ביום ט"ז בתמוז תשל"ד (6.7.1974) בנהריה. אח למיכל.

דודי (להט) נקרא על שם בן-דודו דוד שנפל במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. לשם זה הוסיפו הוריו את השם להט. דודי היה שם החיבה, שליווה אותו לאורך כל חייו.

גדל בנהריה, התפתחותו הייתה מהירה והוא עשה הכול מוקדם מכפי גילו. בגיל שלוש הציעה לו אימו ללמוד לקרוא לאחר שנתקלה בספר "למדי את תינוקך לקרוא". דודי הביע התלהבות מהרעיון, ובגיל ארבע שלט היטב במיומנות הקריאה וקרא ספרים, בעיקר ספרי מדע וחקר. ילד חייכן ומלא שמחת חיים, בעל חוש הומור מפותח. נהנה לשחק ברכבות חשמליות ובצעצועים מכניים, חקר את מנגנוני ההפעלה, פירק והרכיב מחדש.

למד בבית הספר היסודי "ויצמן" והמשיך ללימודי תיכון במקיף עירוני "עמל" בעיר. תלמיד חכם שהלימודים היו קלים לו, אהב את המקצועות היסטוריה, גיאוגרפיה ותנ"ך. נהנה מאוד לחקור ולהעשיר את ידיעותיו, סקרן ושנון.

אימו סיפרה שלאורך ילדותו חזר וביקש ממנה ומאביו שיביאו לו אח או אחות. האם חוותה הפלות רבות, כאשר כבר כמעט התייאשה פגשה ברופא מומחה שאִפשר ניסיון אחרון. ההיריון היה בסיכון גבוה ובשמירה וכאשר התינוקת נולדה היה זה אחיה שהעניק לה את שמה, מיכל. "דודי היה מאושר עד השמיים עם מיכל" תיארה האם, "למרות הפרש השנים ביניהם מצא בה הרבה עניין, כירכר סביבה, שמר עליה וכל ציוץ או בכי שלה הקפיץ אותו אליה... לפעמים ויתר על משחקים עם חברים כדי להיות איתה ולשחק עימה. כשנולדה אמר לה - 'את המתנה הכי יקרה שקיבלתי בחיי, כמה עשית אותי מאושר'". השניים נהנו לבלות זמן איכות יחד וחלקו קשר מיוחד ועמוק.

בהיותו בן שלוש-עשרה וחצי נפטר אביו ממחלה קשה, האובדן היה גדול ואחריו התחזק אף יותר הקשר שלו עם אימו.

התנהלותו הייתה מלאת קסם, ניחן בשילוב כובש של רצינות ושקדנות עם הומור ושובבות. וכך בלשונו של צ'לו, מחנך כיתתו: "אני נזכר בדודי ביום הראשון שלו בכיתה י' - מבויש משהו, נחבא אל הכלים, העיניים שלו אמרו הכול. חכם, בעל אישיות מיוחדת, חיפש ללא מרגוע לפלס לעצמו את הדרך בסבלנות. הפך בשלוש שנים לאדם בוגר יותר, עומד על רצונותיו ומביט אל העתיד והכול בדרכו הייחודית. היו בו סממנים של ילד שקדן אך גם הילד שלא שוכח להיות השובב".

נער חברותי, יצר קשרים חברתיים בקלות, אהוד מאוד על חבריו לכיתה. ספורטאי חובב, השתתף במגוון חוגים – כדורסל, כדורגל, טניס, שחייה וקראטה, נהג לרוץ ריצות ארוכות לאורך כביש המערכת (כיום - טיילת נהריה) וכן לרכב על אופניו בשטחי העיר ומחוצה לה. אהב מאוד לבלות בים, ואף השתתף בקורס גלישה.

חבריו החשובים ביותר היו הספרים. דודי קרא אל תוך הלילה למרות שידע שיאחר ללימודים. נהנה לפסל וליצור, חדרו היה מלא בדמויות של חיילים ובדגמי כלי רכב צבאיים ומטוסים פרי יצירתו. את עתידו ראה בעיסוק בתחומי ההיסטוריה וחקר העמים והאדם, בין כארכיאולוג, כאנתרופולוג או כהיסטוריון.

דודי היה הנכד הראשון להורי אימו וחלק קשר חם ואוהב עם סבו וסבתו, נהג לרכב באופניו לביתם בעיר עכו על מנת לבלות עימם וללמוד תורה בחיק סבו רפאל. סיפרה סבתו רות: "הוא גרם לנו לשמחה גדולה בלב ולנחת רוח. כל פעם שהיה מגיע לביקור הרגשתי כאילו מלאך נכנס הביתה, הרגשתי סביבו הילה ואור גדול".

קשריו עם בני משפחתו המורחבת היו מצוינים, בילה עם ילדי המשפחה שעות רבות. היווה עבורם מודל לחיקוי והערצה, שיחק ושיתף אותם בחוויות שעבר.

נער חרוץ ומסור, קודם לגיוסו לצה"ל עבד במפעל "תפן", מפעל תעשייה לתשתיות ולמוצרי בנייה.

ביום 18.2.1993 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות ביחידת מה"ס (מרכז הספקה) 553 בחיל התחזוקה (כיום – לוגיסטיקה). לאחר הטירונות הוצב במרכז האספקה והלוגיסטיקה ברמת הגולן. נהנה משירותו הצבאי, השתלב היטב מבחינה חברתית וביצע את המשימות שהוטלו עליו בהצלחה רבה.

סיפר מפקדו, סגן-אלוף ציון: "דודי שירת כשנה ברמת הגולן, חייל מסור ממושמע ושקט שאהב את היחידה שלו ואת תפקידו שהיה כרוך בסיכונים לאורך גבול לבנון. דודי שירת את מיטב יחידות צה"ל הלוחמות במרחב פיקוד הצפון ומופקדות על הגנת גבולה הצפוני של המדינה. הוא זכור בעיני חבריו כמי שאהב לעזור לזולת. אהוב על חבריו ומפקדיו כאחד".

רב-טוראי דודי (להט) ברזילי נפל בעת מילוי תפקידו ביום ח' בניסן תשנ"ד (19.3.1994). בן כעשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר אחריו אם ואחות.

על מצבתו נכתב: "אני חיה את מותך ומתה את חיי, אמא".

ספדה לו אימו: "מכאן אני ממשיכה איתך ובלעדיך, להחיות את חייך ולמות את חיי. לא הספקתי להיות אימך לא הספקתי להיות עמך. מכאן אני ממשיכה איתך ובלעדיך, לחיות בין השיאים והתהומות, מופקרת לימים חסרי תכלית וללילות של בכי וייסורים. מכאן אני ממשיכה איתך ובלעדיך לחיות את חלומותיך ולמות את חלומותי. לא הספקתי לחלום איתך, לא הספקתי לחבוק אותך. מכאן אני ממשיכה איתך ובלעדיך, שואבת כוח מבאר נשמתי שֶיבשה. מנסה להכות שורשים בקרע מכאוביי, מהיגון שבלע את מאורות עצביי.

מכאן אני ממשיכה איתך ובלעדיך, לחיות את זעקתי ולמות כל יום מחדש. לא הספקתי מאושר לעשותך, לא הספקתי לאהוב אותך...

מכאן אני ממשיכה איתך ובלעדיך להחיות את זכרך, ולקבור את זיכרונותיי.

לא הספקתי לשמור עליך ומלאך המוות בא אליך".

ספדה לו מיכל אחותו: "לכל אחד יש מישהו בלב כשהוא מרים את מבטו לשמיים, בכל אחד מאיתנו יש קצת כאב כשמביטים בגלי המים. געגוע נוגה עוטף את ההווה, התפכחות משונה וחיוך מקווה.

'איך היינו אז שונים', אמרנו כבר אינספור פעמים, אך הזיכרונות ההם שלנו לעולם נשארים. זה לא שביקשנו, עם הזמן התבגרנו, ותמיד בעיניים המבט התוהה, אל עתיד מסקרן לא מזוהה, ועם הזמן שוב נביט לאחור, וגם אז תמיד נזכור".

חברו ירון כתב, בשיתוף חברים נוספים, שיר לזכרו: "לדודי, כשעזבת אותנו לפתע / השתררה פה דממה. / לא ידענו כיצד להגיב / לעכל את הבשורה. / לא יכולנו להבין שיותר לא תחזור. / לא יכולנו להאמין / שבזה הרגע נגמר הכול. // אתה יותר לא תחזור אלינו / ואנחנו תמיד נחכה./ אתה פרשת כנפיים / ועפת לעולם אחר.// מאז שעזבת אותנו / הכול נראה שונה / דברים שעשינו יחד / אני יותר לא עושה./ מנסה להיות שמח / אבל זה לא עוזר / זה לא קל / לאבד חבר".

במאי 2007, כחלק מפרויקט מחויבות אישית בתיכון "עמל" בו למד דודי ערכו שלושה מהתלמידים יחד עם אימו ספר לזכרו. הספר נושא את השם "ונזכור את כולם" ובו תמונות ודברים שכתבו אוהביו, הוא יצא בשני עותקים, אחד נשמר בבית המשפחה והשני ב"בית יד לבנים" בעיר. בראש הדברים הובאו מילותיה של אימו: "אני מלאת גאווה שהיה לי בן כמוך, למילים אין סוף וגם לכאב אין סוף. לא אשכח אותך לעולמי עד, אוהבת אותך מתהומות נשמתי".

כתב חברו רועי: "שנים מאז אותו לילה נורא, שנים וכאילו זה היה אתמול. שנים עברו ואי אפשר לשכוח את צחוקך המתגלגל שגרם לכל מי שבסביבתך לצחוק עד דמעות רק מלראות אותך מחייך. וכן כן, הצחוק הזה עדיין מהדהד לי בראש; שנים עברו ואי אפשר לשכוח את הילד הצנום עם השיער השחור הפרוע ומכנסי הטרנינג המסורתיים וההליכה הצבאית המהירה; שנים עברו ואי אפשר לשכוח את התלמיד שנדמה היה שהוא מרחף כל השיעור אבל תמיד ידע לתת את התשובות הנכונות ולקבל את הציונים הטובים ביותר...

היית חבר של כולם ללא הבדלים וללא עכבות. התחברת עם השקטים כמו גם עם הרעשנים, עם הביישנים וגם עם האימפולסיביים, עם המקובלים יותר ועם אלה שפחות; שנים עברו ותחושת המועקה לא מרפה; שנים ותחושת ההפסד רק גדלה, וכן, אני מרשה לעצמי לומר שכולנו הפסדנו - המשפחה, החברים והמדינה שלמענה נתת את הכול; שנים ולתחושת הבדידות אין קץ; שנים עברו אבל תמיד נזכור ולעולם לא נשכח את אותו דודי, דודי ברזילי, חבר וידיד אמיתי".

חברו חנן כתב: "היה לי הכבוד להכירו ולשהות במחיצתו של בחור מקסים, מיוחד, אמיתי ומדהים שלמרות הקשיים שחווה בעקבות מות אביו ידע בדרכו שלו ליהנות מהחיים... נותרו בי הגעגועים והזיכרונות מהרגעים הנפלאים שביליתי יחד עם עלם החמודות".

לקריית החינוך בנהריה נתרמו מלגות לתלמידים על שם דודי. באירוע שנערך בינואר 1995 במועדון "רוטרי" נשא דברים מפקדו, סגן-אלוף ציון: "דודי זכור בעיני חבריו כמי שאהב לעזור לזולת, והדרך בה בחרה אימו להנציח את זכרו עולה בקנה אחד עם הרגישות שגילה למצוקות אחרים". מנכ"ל קריית החינוך אמר באירוע: "הכרתי את דודי כשהיה תלמיד בקריית החינוך. התפקיד הכפול של אב ואם שהוטל על אימו לאחר שדודי התייתם מאביו יצר בינו לבינה קשר חזק יותר ומיוחד. הוטל עליה לתת חינוך נאות, ערכי מוסר וקיום כלכלי מכובד לבנה דודי ולאחותו מיכל. כמו כל הורה ציפתה אף היא שהנער יגדל, ייצא לחיים וישוב אליה מאושר, אך לא כך רצה הגורל. חייו של דודי נקטעו באיבם, עוד בטרם הצליח למצות מהחיים את מלוא האושר והסיפוק העצמי. גם שירותו הצבאי שכה רצה להגיע אליו לא תם. כמי שמכיר את אימו יודע אני שהיא חינכה את בנה להיות חלק מהחברה הסובבת, לתרום לה ולהיות בה חלק מסייע. במעמד זה בעצם מנציחה אסתר לא רק את זכרו של בנה דודי אלא גם את הערכים שלאורם חונך, ובעיקר ערנות לצרכי הזולת".

סבו רפאל, שאליו היה דודי קשור מאוד, נהג לקרוא "קדיש" על נכדו האהוב למרות מחלת האלצהיימר ממנה סבל בשנתיים לפני פטירתו.

אימו של דודי, אסתר חן-ברזילי, היא עיתונאית וציירת. בשנת 2008, במלאת שישים שנה למדינת ישראל, יצא לאור ספר בשם "אמנות בת זמננו" שהופץ בארץ ובעולם ובו מוצגות חמש מיצירותיה, אותן הקדישה לזכרו של דודי. שנה לאחר מכן פתחה האם בקיבוץ גשר הזיו גלריה בשם "אמנות מהלב" להנצחת זכר בנה.

בשנת 2013 התקיימה ב"היכל התרבות" בעיר הולדתו נהריה תערוכת ציורים של אסתר ומיכל, אימו ואחותו, שהוקדשה לזכרו. חלק מהציורים נתרמו בהמשך למעון עולים "תפוז" בעיר ולכמה בתי ספר, כדברי אימו: "ציור על קיר משמח את הלב ואת העיניים".

דודי מונצח באנדרטה לחללים בני העיר נהריה ב"בית יד לבנים" בעיר, וכן בפינות הנצחה בבתי הספר "ויצמן" ותיכון "עמל" בהם למד ובבסיס "תל השומר".